הטקסט הזה עוסק בשאלות קשות על המלחמה, על המחיר שלה — ובעיקר על הדרך.
הוא לא נכתב כדי לשכנע את המשוכנעים. הוא גם הוא לא נועד לטעון שישראל 'סתם הורגת' או ש'כל ההרג מיותר'.
הוא פונה דווקא אל מי שלא אוהב את הממשלה, אבל מרגיש שאין ברירה. למי שזוכר כל רגע מה־7 באוקטובר, ומרגיש שהזוועות שינו את כללי המשחק. למי שלא שותף לרטוריקה הקיצונית של בן גביר וסמוטריץ', אבל לא יכול לסבול ביקורת שנשמעת לו כמו "יפי נפש". למי שאומר לעצמו שוב ושוב — "זה נורא, אבל חייבים להמשיך. מה אתה מציע במקום?"
הטקסט הזה לא בא להציע פתרונות קסם. הוא רק מבקש לעצור רגע, לשאול שאלות, ולא לקבל כמובן מאליו שמה שקורה עכשיו — הוא הדרך היחידה.
המעצר הוא רק פטיש — לא כל ארגז הכלים
יש מי שמזלזל באפשרות לגיוס חרדים בטענה ש"אי אפשר לעצור את כולם". זה כמו לזלזל בלחימה בעזה בטענה ש"אי אפשר להרוג את כולם". בשני המקרים — הפטיש הוא רק כלי אחד. לא היחיד, ולא תמיד הכי חכם.
מעצר הוא אחד הכלים שלנו כחברה להתמודדות עם צעירים שמתחמקים מגיוס.
מעצר של כל החרדים אינו חלופה ריאלית — וחבל שיש מי שמשתמש בזה כטענה שמייתרת את עצם האפשרות של מעצר, ואף כ"הוכחה" שגיוס חרדים כולו אינו מעשי.
כאילו מעצר הוא הכלי היחיד, וכאילו שאם אי אפשר לעצור את כולם — אין טעם לעצור אף אחד.
הקושי בגיוס החרדים, ולא רק בגיוס אלא גם בשילובם כאזרחים עם זכויות וחובות שוות, לא מתחיל בציבור החרדי — אלא בשלטון. הפתרון לסוגיה הזו לא נמצא בסדר העדיפויות האמיתי של מקבלי ההחלטות, אלא נדחק שוב ושוב לשוליים.
מה בין השיח על גיוס חרדים לזה שעוסק בהרג עזתים? בואו נבחן.
הרג עזתים
כוח צבאי הוא אחד הכלים שלנו כחברה להבטחת בטחוננו ובכלל זה למיגור שלטון החמאס בעזה.
ברקע זכור לכולנו כי מחבלי החמאס, תנועה שהיינו אמורים כבר למגר את שלטונה בעזה מזמן, עשו מעשים שמוות הוא כנראה עונש מקל מדי עבורם. בנוסף, מקרב שני מיליון העזתים שלא השתתפו בטבח ב 7/10 ובאף פעולת טרור אחרת יש המונים ששונאים אותנו ותומכים בחמאס גם לאחר המעשים האלה.
הרג של כל העזתים אינו פתרון נכון, וחבל שיש כאלה שנכנסים לדיון האם הוא פרקטי כדי לומר שהוא לא נכון.
מדאיג גם שהרג, הרעבה וגירוש מהווים הכלים העיקריים שדנים בהם כדי לנצח בעזה.
כאילו הם הכלים היחידים בארגז, וכאילו הדרך למגר את חמאס היא להרוג את כל המחבלים, והאופציה שמנגד היא לרחם על כולם. הקושי עם מיגור החמאס, ועם יצירת מציאות טובה יותר בעזה, לא מתחיל במגבלות חימוש, מודיעין או מגבלות משפטיות, אלא בשלטון. הפתרון למיגור חמאס (ולא רק להמשך המלחמה והרג עזתים) לא נמצא בסדר העדיפויות הממשי של מקבלי ההחלטות, אלא נדחק שוב ושוב לשוליים.
צה"ל לא יורה לכל כיוון — אבל זה לא מספיק
אנחנו הורגים הרבה עזתים — ועם כל הצער יש בכך צורך אמיתי. גם כשיש הצדקה מבצעית, כמעט תמיד נפגעים גם מי שלא היו היעד.
ולכן האחריות שלנו היא כפולה: גם להפעיל כוח — וגם לא לאבד את המצפן.
לא כי העזתים אוהבים אותנו (הם לא), אלא כי קדושת החיים היא ערך שלנו, גם כשהחיים האלה שייכים לאחרים.
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
את המובן מאליו חשוב להזכיר. צה"ל לא מנסה להרוג "כמה שיותר עזתים". אם זו הייתה המטרה, התוצאה הייתה נראית אחרת לגמרי. לא צריך להיות גנרל כדי להבין שישראל הייתה מסוגלת, טכנית, להרוג הרבה יותר. בפועל, צה"ל מתמקד בפגיעה בפעילים חמושים ובארגוני טרור, תוך ניסיון לצמצם את הפגיעה בחפים מפשע. זה לא מושלם, אבל זו הכוונה — וגם הנתונים מראים את זה.
הנתונים? אלה של חמאס.
הנתונים כאן נלקחו מאתר Tech for Palestine (https://data.techforpalestine.org/), שמתבסס בעיקר על דיווחי משרד הבריאות של חמאס — לא בדיוק מקור פרו-ישראלי. ובכל זאת, הנתונים עצמם מעידים: רוב ההרוגים הם גברים בגילאי לחימה. זה לא קורה במקרה.
גרף ראשון מראה את מספר ההרוגים בפועל לפי גיל ומגדר. תראו את הגברים בקבוצת הגיל 25—29: פי שלושה יותר מנשים. פי שניים יותר מגילאי 0—4. הנתונים — גם לפי חמאס — מעידים: רוב ההרוגים הם גברים בגיל לחימה.
