שנפתח את עונת הבחירות?
רבים מאיתנו הולכים להצביע ב-27 באוקטובר בשביל שינוי. אבל מה זה בעצם "שינוי"?
אם זה רק שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה, זה כנראה לא יספיק. השינוי שאני מחפש עמוק יותר: מוסדות שמגינים על האזרחים במקום לשרת את השלטון, ועדת חקירה ממלכתית שאף אחד לא יצליח למסמס, תוכנית אמיתית ליום שאחרי, שיקום למפונים שלא נגמר ברגע שפותחים להם את הדלת, וחלוקה הוגנת של הנטל.
וכאן החשש שלי. גם בממשלה הבאה יהיו מי שיגידו "אחדות", "רומא לא נבנתה ביום אחד", "עכשיו לא הזמן". יהיו מי שישבו בקואליציה הזאת והצביעו בעד החוקים האלה, ועכשיו מתרחקים מנתניהו כאילו זה מוחק משהו. ויהיו כאלה עם כוונות מצוינות שפשוט לא ידעו לעמוד מול תרגילים פרלמנטריים ולהביא תוצאה.
ומי יהיו האנשים האלה? לא רק ראשי הרשימות. את הכיסאות במקומות 8, 12, 15 יאיישו אנשים שרבים מאיתנו יודעים עליהם כמעט כלום. הם אלה שיצביעו, שיתקפלו או שיתעקשו.
אז הנה אתר. קוראים לו "עוד כיסא".
בוחרים סקר ורואים בכל מפלגה מי בדיוק נכנס ומי על הקו. ולכל אחד מהם יש פרופיל: מה עשה בחיים, מה אמר ואיפה, איך הצביע בכנסת הקודמת, ומה הוא בעצם מתחייב לעשות. ליד כל טענה יש מקור, ואיפה שלא מצאתי תשובה, כתבתי שלא מצאתי. הוספתי גם את ההערכה האישית שלי לכל מועמד, בנפרד מהעובדות, כדי שתוכלו לחלוק עליה.
זה פרויקט שעשיתי בלי מעורבות וביקורת של אנשים נוספים, ובזמן קצר. יש בו טעויות וחוסרים, ואשמח לשמוע עליהם ולשפר.
אם אתם הולכים להצביע בשביל שינוי, כדאי לדעת בידי מי אתם שמים אותו
ידוע למבינים שמי שבאמת הפילה את ממשלת השינוי הקודמת לא הייתה סילמן אלא זועבי. הסכנה הכי גדולה לממשלת השינוי הבאה היא סומיה בשיר שהיאמכנראה עוד יותר לאומנית פלסטינית מזועבי ולא תוכל להיות שותפה במהלכים ביטחוניים שכל ממשלה ציונית תיאלץ לבצע.
תודה דוד.
אני בהחלט בעד לאתגר את ההערכה, אבל כדאי לעשות את זה על בסיס עובדות ולא על בסיס תיוגים.
במרץ 2026, ממש לא מזמן ותוך כדי העימות עם איראן, סומיה בשיר כתבה שכאשר נורים טילים על אוכלוסייה אזרחית למדינה ריבונית יש חובה להגן על אזרחיה, ושפעולה צבאית שמטרתה להסיר את האיום אינה עמדה אידיאולוגית אלא אחריות בסיסית של המדינה.
באתר שלה היא מגדירה את עצמה "פטריוטית ישראלית פרגמטית", וכותבת: "לפני הכול — אני רוצה ביטחון". היא גם תומכת בפומבי בשירות לאומי־אזרחי לערבים.
לכן, לפחות מהחומר שמצאתי, התיאור שלה כ"עוד יותר לאומנית פלסטינית מזועבי" פשוט לא כל כך מתיישב עם העובדות. זה כמובן לא אומר שאין מה לבדוק אצלה — יש — אבל צריך להצביע על משהו קונקרטי.
דווקא ברשימה של אייזנקוט יש בעיניי מועמדים שמעוררים חששות הרבה יותר ממשיים לגבי היכולת של ממשלת שינוי להחזיק מעמד ולעשות את מה שלשמו נבחרה. למשל אליסף פרץ, שנראה שתומך בחלק ניכר מהרפורמה המשפטית גם אם בניסוח מתון יותר; יפה טבג'ה, שלא מצאתי אצלה כמעט עמדות ברורות ושנראה שאין לה קו אדום ברור באף אחת מהסוגיות העיקריות שעל הפרק; או רועי פולקמן, שרק לאחרונה היה מעורב בניסיון של גלעד ארדן להקים מסגרת פוליטית חדשה, וגם אחרי שהצטרף לישר לא מצאתי התחייבות ברורה שלא להצטרף לממשלה בהובלת הליכוד.
אלה, בעיניי, חששות ששווה מאוד לאתגר אותי עליהם — כי הם נוגעים ישירות לשאלה האם מי שייבחרו באמת יעמדו בלחצים כשיגיע רגע המבחן.