דיקטטורת בג"ץ?

בית המשפט העליון עולה לכותרות בשנים האחרונות בשאלה של משילות. כשבית המשפט העליון פוסל סעיף בחוק או כשבית המשפט מחליט שלא לכבד החלטת קבינט מתעוררת השאלה האם בית המשפט מבצע הפיכה (כתבתי במקור "הפיכה" במרכאות, אך הסרתי אותן מאחר שיש הטוענים להפיכה של ממש ולא לביטוי מוקצן)? האם מספר קטן של אנשים שלא נבחרו על-ידי הציבור (ויהיו מכובדים ככל שיהיו) קובע את המדיניות של מדינת ישראל במקום ממשלת ישראל, ואת ניסוח החוק במקום הכנסת?

כהמשך לרשומה האחרונה שעוסקת בניתוח מאגר פסקי הדין של בית המשפט העליון איני מתאפק מלשפוך כמה מחשבות על "שאלת המשילות" והאיזון בין בית המשפט העליון לבין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

למרות שהיה אפשר לכלול את הדיון הזה כחלק מהרשומה הקודמת, הוא פוצל ומובא בנפרד משתי סיבות. ראשית, הדיון כאן כמעט שאינו כמותי. בכלל, נכון לקטלג את הרשומה הזו כדעה ולא כניתוח. שנית, למרות שבמרבית הרשומות אני מנתח נושא שרחוק מהעולם אותו אני מכיר בחיי היום-יום, היחס בין המשקל הרב שיש לנושא לבין הבורות שלי בתחום המשפטי, גדול מבדרך כלל.

תנו לנבחרי הציבור למשול?

הביקורת השיפוטית והטענה שהיא מגבילה את המשילות הם נושאים שעלו לכותרות בשנים האחרונות.

התשובה לשאלה האם ראוי שיהיו מקרים בהם בית המשפט יוכל להתערב בהחלטות הרשות המבצעת או המחוקקת – קלה. צריך להיות קיצוני במיוחד (ובין השאר לוותר על ההגנה על הדמוקרטיה מהשתלטות באמצעים דמוקרטיים) כדי לקבוע שאסור שבית המשפט יוכל להתערב במקרים מסוימים.

לישראל אין חוקה. על ההיסטוריה של הביקורת השיפוטית בישראל אפשר לקרוא, למשל, בויקיפדיה. אחד הדברים שמוזכרים שם בהקשר העדר החוקה הוא שכבר מראשית דרכה של המדינה נראה מצב עניינים זה כבלתי תקין. מנחם בגין, עוד כשהיה באופוזיציה, מתח ביקורת קשה על המצב שבו נמצאת, כביכול, הרשות המחוקקת מעל לחוק.

לכן השאלה היא לא שאלה של שחור ולבן. לא "האם", אלא באיזה תנאים נכון שבית המשפט יתערב. השאלה המשלימה היא האם ההיקף ונושאי ההתערבות בשנים האחרונות מביאים לפגיעה של ממש במימוש אחריותם של מנהיגי המדינה.

דוגמה – פסילת מדיניות הקבינט שנועדה להפעיל לחץ על החמאס

לחימום הקנה, הנה דוגמה למקרה בו בית המשפט העליון מנע מנבחרי הציבור לממש חלק ממדיניות שקבעו.

הקבינט קיבל החלטה שבמסגרתה נקבעו מגוון צעדים שנועדו להפעיל לחץ על החמאס כדי לקדם הסדר שיוביל להשבתם של השבויים והנעדרים. 

ההחלטה קובעת בין השאר כי יש "לבטל יציאת בני משפחות אנשי חמאס מעזה לטיפולים רפואיים בישראל".

על אף החלטת הקבינט, בית המשפט העליון אישר הכנסת חולות סרטן מרצועת עזה לטיפול במזרח ירושלים. זוהי דוגמה חריפה להחלטה של נבחרי הציבור שלא מיושמת כלשונה כתוצאה מהחלטת שופטים, שאינם נבחרי ציבור.

על מקרה זה כתב אהרן גרבר: "בניסיון מתריס להוכיח מי הריבון, שוב נטל השבוע בית המשפט העליון את הסמכות הזאת". הוא ממשיך וכותב כי "לא מדובר בביקורת שיפוטית קלאסית שבה בחן ביהמ"ש, האם הממשלה פעלה על פי החוק; מדובר בהחלפת שיקול הדעת של הממשלה בזה של בית המשפט, שחושב שהיה צריך להחליט אחרת. לא כי זה "לא חוקי", אלא פשוט כי השופט שכתב את פסק הדין חושב אחרת. "

לא נעצור כרגע לנתח את הפסיקה, למרות שרבים שיקראו אותה יגיעו למסקנה שונה. במקום זאת, נתחיל מניסיון להבין את עצמת הבעיה המתוארת.

פרופורציות

בשנים האחרונות (לא כולל את 2018, אגב) היו יותר מקרים של התערבות בית המשפט מבעבר. זה בהחלט מצדיק עיון. עם זאת, קשה להשען על המספרים בלבד – שכן לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת.

אך מה המספרים? לפי ויקיפדיה, מאז המהפכה החוקתית פסל בית המשפט העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ, 18 הוראות חוק.

להשוואה, מסוף 1992 (מועד מקובל לתחילת "המהפכה החוקתית") ועד לכתיבת שורות אלו, נחקקו בכנסת מעל 3,700 חוקים ותיקוני חוק. מתוכם לא פחות מ־596 רק בכנסת ה־20.

אולי המספרים מטעים ורוב החוקים מסתירים את מעט החוקים השנויים במחלוקת או אלה שמהווים את הליבה שמייצגת את מדיניות הנבחרים? כלומר, אם נתמקד רק בחוקים "המרכזיים" האם נגלה שדווקא אותם בית המשפט פוסל? לא. גם אם נתמקד ברשימה מצומצמת של החוקים והתיקונים הבולטים ומעוררי המחלוקת, נגלה שבעוד שרובם הגיעו לדיון בבית המשפט העליון, האירוע של התערבות בית המשפט בפועל נדיר.

כך, למשל, בפרוט פעילות הכנסת ה־20 בויקיפדיה מובאות הדוגמאות הבאות כדוגמאות החקיקה הבולטות בכהונת הכנסת: חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודיחוק המאבק בטרורתיקון לחוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה ולחוק העמותותחוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרוןחוק אומנה לילדים חוק מוסר תשלומים לספקיםחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנטחוק חסימת מספר טלפון לשם מניעת ביצוע עבירותתיקונים לחוק יסוד: הממשלהבחוק השידור הציבורי הישראלי בוצעו שבעה סבבי תיקונים; חוק איסור צריכת זנותתיקון לחוק העונשין – רפורמה בעבירות ההמתה.
עשייה רבה. חלק ניכר ממנה שנוי במחלוקת. כל העשייה הזו עברה את העתירות לבג"ץ בהצלחה. חוק הלאום עדיין ממתין לפסיקה (עוד עליו, ועל עצם הדיון בו על-ידי בית המשפט, בהמשך).

אם כן, נראה כי למרות הרושם שנוצר בחלקים מן הציבור ההתערבות של בית המשפט בפעילות החקיקה – קטנה. הרוב המכריע של החקיקה, הן מספרית והן במהות החקיקה, לא נחסם או משתנה בבג"ץ.

אבל לשופטים כח בלתי מוגבל

למערכת המשפט עוצמה וסמכות כמעט בלתי מוגבלת. כתוצאה, כחלק מהביקורת על בית המשפט הם אף הושוו לגיבורי על.

אך כמו סופרמן, גם בית המשפט נבלם באמצעות קריפטונייט. לאלה שטוענים על שופטי בית המשפט העליון אפילו ש"הם הממשלה האמיתית, המחוקק והשופט" יש לציין גם את המובן מאליו – מערכת המשפט לא יכולה ליזום דבר.

דמיינו שקבוצת שופטים רקחה קנוניה להעברת כספים ממערכת החינוך הממלכתית דתית לבתי הספר הערביים. אין ביכולתם להניע מזימה זו. דמיינו שהם רוקחים קנוניה לחוקק חוק לימודי משפט, המחייב כל תלמיד תיכון ללמוד ולהיבחן על סמכויות בית המשפט. אין להם דרך לחוקק את החוק.

אין אף חוק שיזם בית המשפט. אין אף ניסוח חוק שניסח בית המשפט. מעל 7,000 חוקים ותיקוני חוק חוקקה הכנסת מאז קום המדינה. אף לא אחד חוקק בית המשפט. מובן מאליו. נכון?

גם בעבר נבחרי הציבור רצו שלא יפריעו להם

לא משנה מי יישב ברשות המבצעת ואפילו ברשות המחוקקת, ימין או שמאל, הוא לעולם יראה ברשות השופטת משהו המאיים על "חירותו" ש"הואצלה" על ידי העם בהליך דמוקרטי. זה רק מדגיש את חשיבות עצמאות הרשות השופטת.

פעילי מפא"י בשנות המדינה הראשונות ניסו להשפיע על בית המשפט ולהטות אותו. בכלל זה "הרכבת רשימות אישיות עם הגדרת ההשתייכות הפוליטית של כל שופט". לפי אותה כתבה, היועץ המשפטי הראשון זימן את אחד המועמדים לתפקיד שופט בבית המשפט העליון לשיחה בה האשים אותו כי הוא נוטה לצד הימני של המפה הפוליטית ואף אוהד את אצ"ל ולח"י.

שר האוצר אליעזר קפלן, בכעסו על בית המשפט המתערב בעבודת הממשלה, אמר "שהוא לא יתחשב בדעתו של 'שופט עליון או תחתון'", לא פחות.

גם יצחק רבין, זמן קצר לאחר שחתם על הסכמי אוסלו, התבטא בקול על ערגתו לשלטון "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

המדינה זה אני?

טענה נפוצה היא שנבחרי הציבור מייצגים את רצון העם ואילו שופטי בית המשפט מייצגים את רצונם הפרטי.

בואו נפרק אותה לשני המרכיבים.

"המדינה זה אני?" 1: ייצוג רצון העם

האם הפעולות של נבחרי העם מייצגות את רצון העם? באופן חלקי ביותר, במקרה הטוב.

בואו ניקח, כדוגמה, את גיוס תלמידי הישיבות. ע"פ דיווח זה "סקר שנערך על ידי מכון סמית' עבור חדו"ש, התנועה לחופש דת ושיוויון, מעלה כי 79% מהציבור מתנגד להעברת חוק יסוד: לימוד התורה ותיקון חוק הגיוס. עוד על פי הנתונים 88% ממצביעי הבית היהודי מתנגדים לחקיקה, כמו גם 81% ממצביעי הליכוד ו-91% ממצביעי מפלגה כולנו."

אי השוויון שנגרם באמצעות החקיקה מקומם לא רק את מרבית אזרחי המדינה אלא אפילו את מרבית מצביעי מפלגות הקואליציה. חקיקה שהייתה חותרת לשינוי יסודי ולא להלבנת המצב הקיים כנראה תזכה לתמיכה רחבה בעם, אך לא בהסדרים הקואליציוניים.

מי שמתנגד להתערבות בית המשפט בטעון שהשופטים אינם נבחרי ציבור ולכן כופים את דעתם הפרטית על רצון האזרחים (המיוצגים על-ידי נבחרי הציבור) מחטיא במקרים רבים. בודאי במקרה של גיוס תלמידי הישיבות.

"המדינה זה אני?" 2: ייצוג רצון השופטים

כדי להתרשם כיצד השופטים נותנים ביטוי לדעתם האישית בפסק דין, נציץ בנושא קרוב לגיוס תלמידי הישיבות – מתן פטור מלימודי ליבה למוסדות חינוך חרדיים.

לילדים יש זכות לחינוך. בדיוק מאותם שיקולים שהובילו לקביעת חוק חינוך חובה. למדינה יש אחריות להקנות לילדים חינוך, כלים ויכולות שיאפשרו להם להתמודד בחיים העצמאיים כנערים וכבוגרים, ולממש את הזכות לשוויון הזדמנויות בפיתוח אישיותם. בהחלט ניתן לטעון שילד שנמנע ממנו ללמוד את לימודי הליבה נפגע, ואחריות המדינה למנוע פגיעה זו. ניתן למצוא לכך ביטויים רבים גם בדברי השופטים בפסק הדין בנדון. למרות זאת, רוב שופטים סבר שלא הוכחה פגיעה בזכות יסוד חוקתית, ולכן העתירה בנדון נדחתה. כפי שכתב אחד השופטים "החוק מצוי, לדעתי, במתחם המידתיות ועלינו לכבד את בחירתו של המחוקק".

אישית, אגב, אני סבור שבית המשפט טעה והיה נחוץ לפסול את החוק. לא משום שזו המדיניות שהייתי רוצה לראות, אלא משום שלתפיסתי המדינה מפקירה את הילדים ומתחמקת מאחריותה.

אך העיקר הוא – ברור שהפסיקה אינה מייצגת את דעת השופטים לגבי המצב הנכון. ההפך. כדברי אחד השופטים: "חד גדיא דזבין המחוקק הישראלי במימון מוסדות תרבותיים" והוא ממשיך בפרוט ה"חד גדיא" שלו שמציג את דעתו ואת מה שהיה עושה לו הוא היה המחוקק: "לימודי ליבה מקנים, מאפשרים ומעודדים רכישת השכלה; השכלה מעודדת השתתפות בשוק העבודה; גידול במספר המשתתפים בשוק העבודה מגדיל את התל"ג; הגידול בתל"ג משפר את מצבה הכלכלי של המדינה; מצב כלכלי איתן של המדינה משפר את חוסנה בכל המישורים המשפיעים על חייו של כל אחד מבני החברה (כלכלה-רווחה-חברה-בטחון-מעמדה של ישראל בעמים).
קו ישר עובר אפוא בין לימודי ליבה לבין חוסן לאומי, ולא רק במישור הכלכלי. מי שמקבל שרשרת סיבתיות זו, המעוגנת הן בשכל הישר והן בנתונים עובדתיים, יכיר בכך שפרגמנטיזציה של מערכת החינוך לקבוצות ולרסיסים, ללא מכנה משותף מינימלי, הוא מרשם לאובדנה של חברה. המכנה המשותף הבסיסי, הוא שיוצר סולידריות אזרחית, הוא המאפשר לכולנו לדבר "שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית
 יא א) ולהסתופף יחדיו על ענף קטן ודמוקרטי בעץ הגלובלי."
כתב, ודחה את העתירה. דעתו עם העתירה. פסיקתו נגדה, שכן דעתו אינה עילה לביטול בחירת המחוקק.

תפקידם של השופטים הוא לשפוט לפי דין, לא לפי דעתם הפרטית.
ניתן לקבל טענה שעמדה אישית משליכה באופן כמעט בלתי נמנע על שיקול הדעת המקצועי.
אך לא סביר לקבל את הטענה שהשופטים מנצלים את המעמד כדי לקדם באופן מודע אג'נדה אישית.
קראו פסקי דין ותראו שהשיקולים הם בחינת הסמכות, המידתיות או הסבירות של ההחלטה הנדונה. דעה אישית יכולה להופיע, אך ברוב המקרים היא מופיעה דווקא באופן שמבדיל בברור בין הדעה לבין הפסיקה.

"המדינה זה אני?" 3: עסקת חבילה

יש הרבה פסיקות שאינני אוהב. אך התרשמותי שבניגוד לטענה השכיחה – השופטים שופטים לפי דין, לא עוסקים בכפיית דעתם האישית ונזהרים מכך. נבחרי הציבור לא בהכרח מייצגים את רצון הציבור. נכון להגיד יותר מזה – הקישור בין נבחרי הכנסת לבין ייצוג רצון העם באופן גורף הוא קישור רופף מאוד. בבחירות יש פתק אחד, שתקף לכל מהלך הכנסת ולכל מעשה צפוי או לא צפוי שתעשה במהלך כהונתה. זו עסקת חבילה, "הכל או כלום". בית המשפט, לעומת זאת, מאפשר לדון בסוגיות פרטניות. אפשר לבחור במפלגת השלטון ולעתור כנגד אחד מחוקיה, ובה בעת לדעת שהיית בוחר באותה מפלגה בשנית אם הבחירות היו נערכות בעת הגשת העתירה.

ההתמקדות בבית המשפט כ"ספין"

אזכור תכוף של "בעיית המשילות" בשל התערבות בית המשפט משמש גם כ"ספין" שמאפשר למקד את תשומת הלב הרחק ממקומות ראויים, אך לא רצויים מבחינת האנשים שמקדמים אותם.

ראינו כבר שהבעיה עצמה שולית. אך שולית למה? אולי אין לנו בעיות משילות גדולות יותר? קדימה, בואו נחשוב על כמה בעיות.

א. ועדת השרים לחקיקה

הנה לפניכם הפתיח מהדף ועדת שרים לחקיקה – האנציקלופדיה המלאה לאיך פועלת הכנסת האמיתית של מדינת ישראל:

"כל מה שלימדו אתכם בשיעורי אזרחות – זה שקר. טוב, לא שקר, פשוט לא מדויק ברמה מחרידה. זוכרים את שרשרת החקיקה (טרומית, ראשונה וכו')? בינה לבין המציאות אין כמעט כלום. האם חוק יעבור – את זה לא מחליטים ח"כים לפי צו ליבם. אפילו לא לפי ההסכם הקואליציוני שנחתם אחרי הבחירות.

מי שמחליט זו ועדה עלומה במשרד ראש הממשלה (לא בכנסת) שלח"כים ולעיתונאים אין אליה כניסה. אין לה פרוטוקולים (לא במקרה, בכוונה גמורה). מ-1954 היא הופכת את הח"כים לרובוטים לפי שיקולים פרסונליים. קוראים לה – ועדת השרים לחקיקה, והיא המקום בו מוכרעות ההחלטות. במליאה? הקואליציה תצביע כאיש אחד מה שהוועדה תגיד להם להצביע."

אם אכן מרבית חברי הכנסת, שאמורים לייצג אותנו, מהווים רק החיילים הפשוטים המשמשים נבחרת צרה של חברי ועדה שדיוניה והצבעותיה חסויות מפני הציבור – מבחינתי כאזרח יש אכן בעיית משילות.

ב. ועדת הכספים

עוד מקום שראוי לבדוק האם פוגע במשילות שתשרת אותנו האזרחים באופן ממלכתי הוא ועדת הכספים.

כפי שמעיד על כך יו"ר הועדה משה גפני:  "בתפקידי אני אחראי על הכספים והחזרתי הכל בחזרה". הוא ולא הממשלה. הוא ולא הכנסת. לצערנו – הוא כנראה צודק.

יתרה מכך, הועדה היא גם כלי לתשלומים פוליטיים. כאלה שמשרתים קודם כל את חברי הכנסת, ומוקצים "לשימושו" של חבר הכנסת, מבלי שמוגדרת מראש מטרתם. הסכומים ניתנים לח"כים על סיועם לאישור התקציב. כך, לפי כתבה זו למשל, לאורן חזן, נאוה בוקר, מיקי זוהר, משה גפני ודוד ביטן הוקצו עשרות מליוני שקלים ללא ייעוד ברור. לפי כתבה נוספת ניתן לראות גם את "עומק" הדיון:  כספים קואליציוניים: יותר מ-21 מיליארד שקל אושרו בוועדת הכספים בתוך 45 דקות.

למען הסר ספק, הכסף לא נכנס לכיסו האישי של אף חבר כנסת. אך נראה כי הכסף משרת את האינטרסים הצרים של אותו חבר הכנסת (למשל מופנה לאותו פלח אוכלוסיה שיסייע לו להבחר בפריימריז של מפלגתו) במקום לצרכים בראייה ממלכתית. זו, לשיטתי, לא משילות אלא אחת מבעיות המשילות.

ג. שקיפות וסחטנות

אחד הקשיים לקיים קואליציה הוא הסחטנות של המפלגות המרכיבות אותה. מזמן גם פחתה הבושה להשתמש בסחטנות באופן גלוי ולעיתים אף לא בכסות של המדיניות הנכונה והטובה בראיית כלל הציבור. זה לא שלטון העם, זה שלטון הסחטן. זו בהחלט בעיית משילות.

העדר שקיפות, שמאפשר לעשות את הדברים הללו ביתר שאת, הוא בעיית משילות.

עכשיו בואו נחזור אל בית המשפט המושמץ כבעיה מרכזית למשילות בישראל.
כפי שראינו, השפעתו של בית המשפט על החקיקה ועל מדיניות הממשלה רחוקה מלהיות מרכזית ומשמעותית כפי שמנסים להציג.
בואו נסתכל גם דרך הזוית של השקיפות והסחטנות.

לגבי השקיפות, בהשוואה לכנסת ולממשלה פעילות בית המשפט העליון אכן… שקופה. בניגוד לחלק ניכר מפעילות הממשלה והכנסת, פסקי הדין של בית המשפט העליון גלויים לכל. בניגוד לועדת השרים לחקיקה אין שאלה מה הייתה עמדתו של כל שופט, והחלטות שיפוטיות לא מסתתרות מתחת לאונת המכ"ם.

כך גם לגבי סחטנות וקידום אינטרסים של קבוצה צרה. מי שצריך להיות חשוד בקידום אינטרסים של קבוצה באופן לא מאוזן ועל חשבון כלל הציבור הם חברי כנסת. מי שצריך להיות חשוד (או בעצם מואשם) בחוסר ממלכתיות הם, שוב, חברי כנסת. הרבה יותר מהשופטים, על אף שהאחרונים לא נבחרו על-ידי הציבור.

די לקרוא ראיונות עם חברי כנסת ולצידם פסקי דין "בעייתיים" כדי להתרשם מי באמת לוקה בחוסר ממלכתיות ובייצוג של קבוצה צרה.

ד. חוקים גרועים

הכנסת מחוקקת הרבה חוקים. ככל שהדבר סובייקטיבי, חלק ניכר מהם… אינו מקור לגאווה גדולה בבית המחוקקים וביושביו.

חלקם גם מפחידים. למשל, בכנסת האחרונה במסגרת תיקונים לחוק יסוד הממשלה הוצע להאציל סמכות להכרזת מלחמה בנסיבות מסויימות לא על-ידי הממשלה, לא על-ידי הקבינט המדיני ביטחוני לבדו אלא אף על-ידי ראש הממשלה ושר הבטחון בפורום של שניהם בלבד. למרבה השמחה, ביקורת ציבורית הובילה לביטול ההצעה עוד לפני שהספיקה להגיע לפסיקה של בית משפט.

גם חוקים גרועים יוצרים בעיית משילות ונוצרים מבעיית משילות.
שוב, לעניות דעתי.

ה. עומק הדיון

המידה שבה חברי הכנסת והשופטים משרתים אותנו נאמנה תלויה גם בעומק המחשבה, בדיקת העובדות וההנמקה בעת קבלת החלטות שונות.

לגבי עבודת נבחרי הציבור יש עדויות רבות לגבי רדידות הדיון. במקור המצוטט למעלה לגבי ועדת השרים לחקיקה, למשל, נאמר גם כי "כל דיון אורך כדקה וחצי ומושפע בעיקר מלחצים פוליטיים והתחשבנויות […] ולא מעמדות מקצועיות." בדומה ניתן להתרשם מהעדר עומק דיון גם מהכותרת כספים קואליציוניים: יותר מ-21 מיליארד שקל אושרו בוועדת הכספים בתוך 45 דקות שהוזכרה קודם לכן.

חוקים, אפילו חוקי יסוד, עוברים שינויים רבים – שיש בהם להעיד הן על העדר בחינת המשמעויות המלאות בעת חקיקתן, הן על ניסיון "לנצל הזדמנויות" ולהשתמש בחקיקה באופן לא ממלכתי והן על כך שחוקי היסוד שלנו עדיין לא התייצבו ובשלים לייעודם כתחליף חוקה. שינויים רבים? חוק יסוד הכנסת תוקן כבר 47 פעמים. חוק יסוד הממשלה עבר שני תיקונים חקיקתיים במהלך השנה האחרונה. פעם אחת את השינוי שכלל בין השאר גם את האפשרות שהזכרנו להכרזת מלחמה בפורום מצומצם של ראש הממשלה ושר הביטחון בלבד, ופעם נוספת את ביטול האפשרות, בעקבות הביקורת הציבורית שנמתחה עליה.

לא כך לגבי פסקי הדין באותם מקרים חריגים. הם כתובים באופן סדור, ארוך, מעמיק ומנומק. בדרך כלל הטענות של רבים מאלה שתוקפים אותם בדיעבד הן טענות אליהן קיימת התייחסות סדורה כבר בפסק הדין עצמו.

גרוע אולי אף יותר, נדמה כי לפעמים החוקים נזרקים לרגלי בג"ץ בדיוק כדי שהשופטים יהיו "האנשים הרעים" שפסלו את החוק. כך, במקום להתמודד עם בעיות קשות בעצמם המחוקקים מותירים לבית המשפט להיות המבוגר האחראי (מה שהופך את הטענה על חוסר הסבירות שבית המשפט יפסול את החוק לצינית עוד יותר. חישבו שנית על גיוס תלמידי הישיבה).

ו. חסמים למימוש החלטות ממשלה

מהטענות נגד בית המשפט היה ניתן לחשוב שמרבית החלטות הממשלה מיושמות כלשונן, או לפחות שחלק ניכר מההחלטות שלא מיושמות נעצרו בגלל בית המשפט.

רק שזה לא המצב. חלק קטן מהחלטות הממשלה מיושם כלשונו, ורוב ההחלטות מיושמות באופן חלקי כתוצאה מהרבה גורמים שלא קשורים לאף בית משפט. גורמים כמו ריבוי האנשים והגופים הקשורים במימושן, קשיי שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה, העדר תקציבים (או הזרמה של התקציבים) ועוד. כמעט אף חלק ממדיניות הטיפול בהשבת השבויים והנעדרים, הדוגמה עימה התחלנו, לא נחסם על-ידי בית משפט. אפשר לנחש שחלק ניכר ממדיניות הטיפול בכל זאת לא מומש.

חוק הלאום והתערבות בית המשפט בחוק יסוד

לאחרונה חוקק "חוק הלאום" שעורר מחלוקות רבות בקרב חברי הכנסת, והציבור בכלל. שלא במפתיע, מייד לאחר חקיקתו הוגשו לבית המשפט עתירות כנגדו.

בית המשפט העליון עדיין לא פסק בנוגע לחוק הלאום. עם זאת, הוא החליט לדון בעתירות, ולא דחה אותן על הסף.

חוקי היסוד הם הדבר הקרוב ביותר לחוקה שיש בישראל, והם היסוד לביקורת השיפוטית של בית המשפט על חוקים שנפסלו. מרבית פסילת החוקים התבססה על סתירה בין החקיקה המבוקשת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו או לחוק יסוד חופש העיסוק. אם כך – כיצד יכול בית המשפט לדון בפסילת חוק היסוד עצמו?

כתוצאה מכך שבית המשפט העליון לא פסל את העתירות על הסף, שרת המשפטים איילת שקד מתחה ביקורת חריפה על בית המשפט העליון. לטענתה, "המהפכה החוקתית גרמה לכך שהמשטר בישראל השתנה 'משלטון העם לשלטון מועצת חכמי המשפט'.
שקד הזהירה בנאומה כי אין להשלים עם התערבות כזו שתגרום לעם להיות לא רלוונטי.  בכך יסיים העם את תפקידו במה שהיה לפנים שיטתנו הדמוקרטית. מעתה ייקבעו הנורמות שלא באמצעות העם".

על ייצוג רצון העם כבר נכתב למעלה, כמו גם על קביעת הנורמות ומידת ההתערבות של בית המשפט. בואו נדון בשאלה כיצד יכול בית המשפט לדון בפסילת חוק היסוד עצמו.

בהתחשב בליקויים כמו אלו שתוארו לגבי ועדת השרים לחקיקה, וביכולת הכללית להעביר חוקים (ובכלל זה חוקי יסוד) על בסיס קואליציוני – הבסיס של חוקי היסוד שלנו אינו מספיק איתן.
יש להודות כי למרבה הצער אפילו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" עבר בהשתתפות פעילה של 53 חברי כנסת, בלבד (מתוכם 21 הצביעו נגדו). ה"חוקה" שלנו רעועה מאוד (אך כפי שאמר מנחם בגין, אבוי לנו אם המחוקקים יהיו מעל לחוק).
בתנאים הללו, הטענה שבית המשפט צריך לפסול על הסף כל דיון בחוק יסוד חדש מטרידה (שוב – מטרידה אותי, ואינני משפטן או מומחה לעניין).

שתי דוגמאות מומצאות להמחשה: אם הכנסת תעביר חוק יסוד שליהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק לא תהיה זכות הצבעה לכנסת (או לכל אוכלוסיה אחרת שתבחרו – ערבים, איטרי יד ימינם או ילידי בת ים יוצאי עיראק) האם לא יהיה מקום להתערבות בית המשפט? אם הכנסת תעביר חוק יסוד הקובע כי ראש הממשלה יישאר בכהונתו עד אשר הוא עצמו יחליט אחרת, וכי מועדי הבחירות יקבעו רק אם וכאשר ראש הממשלה יבחר בכך, האם לא יהיה מקום להתערבות בית המשפט? כן, הדוגמאות נראות דמיוניות. מקווה שהן אכן כאלו. כל יעודן להמחיש מדוע, לעניות דעתי הלא קובעת, לא היה נכון להקים קול צעקה על כך שבית המשפט לא פסל על הסף את העתירות שהוגשו כנגד חוק הלאום, גם אם מדובר בחוק יסוד.

אגב, מה אם חוק יסוד חדש סותר חוק יסוד ישן? חלק מהעתירות נגד חוק הלאום טוענות בדיוק את הטענה הזו.

בית המשפט כבר עסק בנושא בעבר, ויש לי תחושה שכשנקרא את פסק הדין הנוגע לחוק הלאום תהיה שם הרחבה של ההתייחסות לסוגיה זו – של עצם העיסוק של בית המשפט העליון בחוק יסוד, ושל התנאים בהם דבר זה יתכן בכלל.
אחד עשר שופטים ידונו בחוק הלאום (אגב, מושב עם 11 שופטים מתוך כלל 15 שופטי בית המשפט העליון הוא אירוע ללא תקדים, כמדומני). יש לי תחושה ששופטי בית המשפט העליון שידונו בחוק הלאום לא יגיעו לכלל הסכמה לפסול את החוק או לשנותו. אם כן, ממליץ לקרוא היטב את מה שיכתבו. 

פוליטיקה

פוליטיקה 1: ארץ ישראל השלמה

לפעמים המרק הוא רק תרוץ, נכון? אזרחי ישראל עדיין לא הסכימו האם נכון לכנות את יהודה ושומרון שטחים כבושים או שטחים משוחררים. נבחרי הציבור מצידם לא פתרו את הפלונטר המשפטי והמדיני שכרוך בהחזקת השטחים הללו.

חלק מאזרחי המדינה מבקשים להתייחס לשטחים הללו כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. חלק אחר מעוניין לצאת ממרבית השטחים הללו, נקודה. רוב אזרחי ישראל, כך נדמה לי, לא מעוניינים בשליטה באוכלוסייה אחרת, אך גם לא רואים אופק מדיני נוכחי. אם היה כזה, היו מוכנים (בצער) להפרד ממרבית שטחי יהודה ושומרון. אך כרגע אין מי שמציג בכריזמתיות חיים טובים בצוותא.

מה זה קשור? יתכן שתסכול מכך שבית המשפט (לאו דווקא העליון, וממש לא בהקשרי פסילת חקיקה) לא "לוקח את הצד הנכון" הוא שמוביל למתקפה נגד מערכת המשפט. ברגע שיש מתקפה, הרבה דרכים הופכות כשרות. חוץ מזה גם הרגישות עולה כלפי כל דבר מרגיז נוסף של אותו "גוף מרגיז".

בפרשנות הזו, פוגעים במערכת המשפט במכוון, כדי לדאוג לנושא פוליטי. טענות כנגד פסילת חקיקה הן רק תרוץ.

פוליטיקה 2: שרת המשפטים

שרת המשפטים לא מוצגת טוב ברשומה הזו. במכוון, ולדעתי בצדק. באותה נשימה ראוי להגיד שכפוליטיקאית יש בה מעלות רבות שאפשר רק לייחל שיהיו נפוצות יותר. דעתי שהיא פועלת מתוך מניעים נכונים (לא רצויים מבחינתי, אבל זה ממש לא חשוב). דעתי שהיא מנסה לעשות את מה שהיא חושבת שנכון. היא גיבשה לעצמה אג'נדה, הלואי יותר פוליטיקאים היו מגבשים דעה באופן סדור יותר, כמותה. היא פועלת בגלוי לגבי האג'נדה שלי, וגם זה חריג בנוף הפוליטי וראוי לציון.

למרות כל זאת, פעולותיה מובילות להבנתי להחלשת מערכת המשפט, להכנסה מודעת ומכוונת של פוליטיקה לתוך עולם המשפט (בשם האיזון), וחלק מהתבטאויותיה המובאות כאן קיצוניות באופן שאינו סביר לשר משפטים. כך לגבי "יסיים העם את תפקידו במה שהיה לפנים שיטתנו הדמוקרטית" וכך לגבי ציטוט ה"מלחמה" שמופיע בהמשך.

ראש הממשלה של כולם

כשקיבל מהנשיא את האחריות להקמת הממשלה האחרונה, בשנת 2015, אמר ראש הממשלה: "אני רואה את עצמי כראש ממשלה של כל אחד ואחת מכם – אלה שבחרו בי ואלה שלא. אפעל לאיחוי הקרעים שנפערו בין חלקי החברה השונים במהלך מערכת הבחירות".
הרבה מים עכורים זרמו מאז אותה אמירה. לא רק שלא היה איחוי של קרעים, אלא שהממשלה ה־34 התנהגה לעיתים קרובות כאחרונת המפלגות הסקטוריליות הקטנות. ככזו, חווינו השתלחות של ראשי המדינה לא רק בחלק ניכר מאזרחי המדינה "השמאלנים" אלא בשלל מוסדות המדינה העיקריים – בהם גם בית המשפט העליון.

שרת המשפטים וראש הממשלה החליטו לבצע ניתוח לב פתוח, לחולה שכל תסמינו הוא דופק מהיר. הם מתעלמים מעיקרי האבחון (דוגמת ועדת השרים ושאר הצרות שמובילות להטיית החקיקה ומאפשרות חקיקת חוקי יסוד על בסיס קואליציוני). במקום לטפל בהם, מיהרו לנתח את החולה – בכפפות סקי ובחדר שאינו סטרילי. 

יש דברים שסביר לשמוע מאזרח שכותב בלוג, אך לא ממי שקיבל את האחריות לדאוג לכולנו. כן, זה חוקי וגם תקין למתוח ביקורת על המפכ"ל, הרמטכ"ל או על מערכת המשפט. אך גם מצופה ממי שאמון על שלל מוסדות המדינה וסמליה, ובהם המשטרה, הצבא ומערכת המשפט – שלא להשתלח בהם.

מי שהבטיח לאחות את הקרעים בין חלקי החברה השונים, מי שהבטיח להיות ראש ממשלה גם לאלה שלא בחרו בו, חורץ לשונו (ומעלים עין מחריצת לשונם של אחרים) כנגד מוסדות המדינה המרכזיים עליהם הוא אמון וכנגד קבוצות אזרחים.

מי שמכהנת כשרת המשפטים של מדינת ישראל מכריזה, אולי כדי להשפיע ולמנוע פסק דין שעוד לא נפסק, "פסילת חוק הלאום תביא למלחמה בין הרשויות".

מלחמה?

מלחמה בין הרשויות? אם זה לא היה מדאיג, זה היה מצחיק.

גם לכם זה מזכיר את מערכון "שירים ושערים" של הגשש החיוור?

"אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום… 15, כן?
אם לא – נשרוף את המועדון.
אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר.
ואם זה לא יינתן לכם?
אנחנו נשרוף את המועדון.
"

אז מה היה לנו?

ההשפעה של בית המשפט על החקיקה ועל מדיניות הממשלה קטנה. הדיון בה חסר פרופורציה למידתה. הוא גם חסר פרופורציה להשפעות אחרות שגורמות הן לעיוותים בחקיקה והן לבלימת חקיקה ופגיעה במדיניות הממשלה.

מיקוד הדיון בבית המשפט מסיח את הדעת ומסיט את הדיון מבעיות מרכזיות.

הן החקיקה והן מדיניות הממשלה נגועות באינטרסים זרים ו/או צרים, בחוסר שקיפות, בדיון שטחי ובפופוליזם. כל אלה ממש דוחפים נושאים להכרעת בית המשפט, בעל כורחו.

הממלכתיות שהוזכרה כאן פעמים רבות מתבטאת בהעברת מרכז הכובד של ההכרעות שעניינן אופייה והתנהלותה של המדינה, ממוסדות מפלגות, תנועות או ההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל.
פעולות נבחרי ציבור רבים הן בכיוון ההפוך, להחזרת מרכז הכובד למפלגות (ובהן – לראשי המפלגות באופן אישי).
פעולות נבחרי הציבור האמונים על הממלכתיות, ובראשם שרת המשפטים וראש הממשלה, דומות לניתוח לב פתוח שנעשה עם כפפות גסות ובאוירה לא סטירלית. אין שום הלימה בין מידת התערבותה של מערכת המשפט בפועל לטיפול האגרסיבי ולתופעות הלוואי שהוא כבר מניב.

מי שהבטיח להיות ראש הממשלה גם של אלה שלא בחרו בו, שאמר שיפעל לאיחוי הקרעים שנפערו בין חלקי החברה השונים, עושה את ההפך הגמור. ממשלתו מנסה לוודא שיהיה פשוט להמשיך ולעשות ככל שיעלה על רוחם, וחבריה טוענים לפעול בשם "הבוחר". הוא, הבוחר, בכלל לא ידע שהוא כזה.

 

 

 

 

 

 

3 תגובות בנושא “דיקטטורת בג"ץ?”

  1. עדיין אין שום הצדקה לכך שקבוצה שלא נבחרה בבחירות דמוקרטיות שרוב אנשיה אינם מייצגים כלל את רצון רוב העם [אשר הוכח בקלפי פעם אחר פעם] שולטת בניגוד לרצון רוב העם
    איפה הדמוקרטיה???

  2. ראשית אנמ מאוד מודה על המאמר,
    אך הרבה דברים אינם מדוייקים במאמר
    1 בית המשפט פוסק במקרים רבים בניגוד לחוק, נקודה.
    למשל במקרה של התשדירים, בית המשפט קובע אלו חלקים הם לא נתונים למחלוקת ציבורית, (למשל שכולם מכירים בזכות לדבר ערבית ובזכות להיות הומואים), כל סקר פשוט יגלה שלמעלה מ 50 אחוז מתנגדים לזה, וראייה זה חוק הלאום שרק אחרי מלחמות נכנס מעמד מיוחד לשפה הערבית,
    קרי, בית המשפט רואה את עצמו כאילו הוא הציבור, וזה אבסורד.
    2 הדוגמא של גיוס בני ישיבות, כהוכחה לכך שרוב הציבור מתנגד, הוא לא יותר ממצג ציני ושקרי,
    האם מתכוון הכותב לעשות סקר לכל דבר ?
    כל זמן שישנו כנסת, אז זה רצון הבוחר, שכל אחד יוותר על חלק, וכך יחיו בצורה מאוזנת,
    ובכל מקרה בית המשפט ברוב פסיקותיו מאמץ את עמדות מפלגת מרץ (אני מעריץ את המפלגה ואת יושרה) מה שמייצג בין 5-10 אחוז מהעם, רק בדוגמאות שצירפתם ניתן לראות זאת.
    3 לטעון שבית המשפט מתערב 'רק' בקצת חוקים שוגה לאמת פעמיים
    א כי הם חוקים מהותיים מאוד, והם עיקרי החוקים בישראל.
    ב המחוקקים לא מחוקקים חוקים רבים, וכן מחוקקים חוקים רבים, והכל עם היד על הדופק, שלא יפסל בבגץ, קל וחומר כיום אחרי שכל חוק עובר יעוץ משפטי.
    4 להגיד שבית המשפט אינו יכול לחוקק חוקים, ככל הנראה כבודו אינו מכיר בכך שבית המשפט מורה במקרים רבים לכנסת לחוקק חוקים, וכן הוא 'מכניס' בתוך חוקים קיימים הרחבות בלי סוף, כך שבמציאות רוב החוקים שאנו מכירים כיום, הם בהשפעת בית המשפט ברמה כזו או אחרת.

    יש עוד הרבה הערות, אך נראה שהדעה שלי ושל רבים אחרים מיוצגת בזה

    ושוב תודה רבה על המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *