חרדים, עזתים, גיוס ומוות – פרסום שגוי

This content has been archived. It may no longer be relevant

רשומת הבלוג הזו נמצאת בקישור הזה
ולא כאן (נשלחה כאן בטעות)

הטקסט הזה עוסק בשאלות קשות על המלחמה, על המחיר שלה — ובעיקר על הדרך.
הוא לא נכתב כדי לשכנע את המשוכנעים. הוא גם הוא לא נועד לטעון שישראל 'סתם הורגת' או ש'כל ההרג מיותר'.
הוא פונה דווקא אל מי שלא אוהב את הממשלה, אבל מרגיש שאין ברירה. למי שזוכר כל רגע מה־7 באוקטובר, ומרגיש שהזוועות שינו את כללי המשחק. למי שלא שותף לרטוריקה הקיצונית של בן גביר וסמוטריץ', אבל לא יכול לסבול ביקורת שנשמעת לו כמו "יפי נפש". למי שאומר לעצמו שוב ושוב — "זה נורא, אבל חייבים להמשיך. מה אתה מציע במקום?"

הטקסט הזה לא בא להציע פתרונות קסם. הוא רק מבקש לעצור רגע, לשאול שאלות, ולא לקבל כמובן מאליו שמה שקורה עכשיו — הוא הדרך היחידה.

המעצר הוא רק פטיש — לא כל ארגז הכלים

יש מי שמזלזל באפשרות לגיוס חרדים בטענה ש"אי אפשר לעצור את כולם". זה כמו לזלזל בלחימה בעזה בטענה ש"אי אפשר להרוג את כולם". בשני המקרים — הפטיש הוא רק כלי אחד. לא היחיד, ולא תמיד הכי חכם.

מעצר הוא אחד הכלים שלנו כחברה להתמודדות עם צעירים שמתחמקים מגיוס.
מעצר של כל החרדים אינו חלופה ריאלית — וחבל שיש מי שמשתמש בזה כטענה שמייתרת את עצם האפשרות של מעצר, ואף כ"הוכחה" שגיוס חרדים כולו אינו מעשי.
כאילו מעצר הוא הכלי היחיד, וכאילו שאם אי אפשר לעצור את כולם — אין טעם לעצור אף אחד.
הקושי בגיוס החרדים, ולא רק בגיוס אלא גם בשילובם כאזרחים עם זכויות וחובות שוות, לא מתחיל בציבור החרדי — אלא בשלטון. הפתרון לסוגיה הזו לא נמצא בסדר העדיפויות האמיתי של מקבלי ההחלטות, אלא נדחק שוב ושוב לשוליים.

מה בין השיח על גיוס חרדים לזה שעוסק בהרג עזתים? בואו נבחן.

הרג עזתים

כוח צבאי הוא אחד הכלים שלנו כחברה להבטחת בטחוננו ובכלל זה למיגור שלטון החמאס בעזה.

ברקע זכור לכולנו כי מחבלי החמאס, תנועה שהיינו אמורים כבר למגר את שלטונה בעזה מזמן, עשו מעשים שמוות הוא כנראה עונש מקל מדי עבורם. בנוסף, מקרב שני מיליון העזתים שלא השתתפו בטבח ב 7/10 ובאף פעולת טרור אחרת יש המונים ששונאים אותנו ותומכים בחמאס גם לאחר המעשים האלה.

הרג של כל העזתים אינו פתרון נכון, וחבל שיש כאלה שנכנסים לדיון האם הוא פרקטי כדי לומר שהוא לא ריאלי.
מדאיג גם שהרג, הרעבה וגירוש מהווים הכלים העיקריים שדנים בהם כדי לנצח בעזה.
כאילו הם הכלים היחידים בארגז, וכאילו הדרך למגר את חמאס היא להרוג את כל המחבלים, והאופציה שמנגד היא לרחם על כולם. הקושי עם מיגור החמאס, ועם יצירת מציאות טובה יותר בעזה, לא מתחיל במגבלות חימוש, מודיעין או מגבלות משפטיות, אלא בשלטון. הפתרון למיגור חמאס (ולא רק להמשך המלחמה והרג עזתים) לא נמצא בסדר העדיפויות הממשי של מקבלי ההחלטות, אלא נדחק שוב ושוב לשוליים.

צה"ל לא יורה לכל כיוון — אבל זה לא מספיק

אנחנו הורגים הרבה עזתים — ועם כל הצער יש בכך צורך אמיתי.גם כשיש הצדקה מבצעית, כמעט תמיד נפגעים גם מי שלא היו היעד.
ולכן האחריות שלנו היא כפולה: גם להפעיל כוח — וגם לא לאבד את המצפן.
לא כי העזתים אוהבים אותנו (הם לא), אלא כי קדושת החיים היא ערך שלנו, גם כשהחיים האלה שייכים לאחרים.
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

את המובן מאליו חשוב להזכיר. צה"ל לא מנסה להרוג "כמה שיותר עזתים". אם זו הייתה המטרה, התוצאה הייתה נראית אחרת לגמרי. לא צריך להיות גנרל כדי להבין שישראל הייתה מסוגלת, טכנית, להרוג הרבה יותר. בפועל, צה"ל מתמקד בפגיעה בפעילים חמושים ובארגוני טרור, תוך ניסיון לצמצם את הפגיעה בחפים מפשע. זה לא מושלם, אבל זו הכוונה — וגם הנתונים מראים את זה. 

הנתונים? אלה של חמאס.

הנתונים כאן נלקחו מאתר Tech for Palestine (https://data.techforpalestine.org/), שמתבסס בעיקר על דיווחי משרד הבריאות של חמאס – לא בדיוק מקור פרו-ישראלי. ובכל זאת, הנתונים עצמם מעידים: רוב ההרוגים הם גברים בגילאי לחימה. זה לא קורה במקרה.

גרף ראשון מראה את מספר ההרוגים בפועל לפי גיל ומגדר. תראו את הגברים בקבוצת הגיל 25—29: פי שלושה יותר מנשים. פי שניים יותר מגילאי 0—4. הנתונים — גם לפי חמאס — מעידים: רוב ההרוגים הם גברים בגיל לחימה.

גרף שני מזכיר לנו: בעזה רוב האוכלוסייה היא ילדים ובני נוער. למשל, יש בעזה 50% יותר ילדים בגילאי 0—4 לעומת צעירים בגילאי 25—29.

גרף שלישי שמנרמל לפי גודל האוכלוסייה בכל קבוצת גיל, ממחיש את העיקר. שיעור ההרוגים הגבוה ביותר הוא בקרב גברים בני 20 עד 44. הוא גבוה משמעותית מזה של נשים — ואף גבוה יותר מהשיעור בקרב ילדים קטנים.
המספרים האלה לא משאירים הרבה מקום לספק: צה"ל פוגע בעיקר בגברים בגיל הלחימה.

במילים אחרות, אם צה"ל היה פוגע באקראי — היינו רואים הרבה יותר ילדים וילדות מתים. אבל זה לא מה שאנחנו רואים. גם לפי הדיווחים של חמאס.

מה כן אפשר להבין מזה? ישראל פועלת נגד מחבלים — והפגיעה באזרחים אינה המטרה אלא תוצאה טרגית של המורכבות בשטח. זה לא מצדיק הכול, אבל כן מפריך טענות על טבח חסר אבחנה.

העובדה שהרוב המוחלט מההרוגים הם גברים בגיל לחימה — לא צריכה לטשטש את התמונה הרחבה יותר: גם כשהתקיפות ממוקדות, יש מחיר כבד בנפש — ונהרגים רבים אחרים, כולל כאלה שלא היו אמורים להיפגע.

הילדים שלא היו אמורים למות — ובכל זאת מתים

הדיון הציבורי מתמקד לרוב בקטינים — כלומר כל מי שמתחת לגיל 18. אבל ההבחנה הזו יכולה להטעות: נער בן 17 יכול בהחלט להיות לוחם.

כדי להבין באמת את הפגיעה באזרחים הלא מעורבים, צריך להסתכל דווקא על הילדים הצעירים ממש.
מקודם ראינו שביחס לגברים בגיל לחימה, שיעור הילדים שנהרגו נמוך. אבל אם מסתכלים על המספרים האבסולוטיים — זו תמונה אחרת לגמרי.

אם מתאימים את הנתונים לגודל האוכלוסייה בישראל, מדובר בהרג שהיה שווה־ערך למותם של יותר מ־36,000 ילדים מתחת לגיל 10.
זה כמו ילד הרוג אחד בכל גן או כיתה לגיל הרך בארץ. או — אם תרצו — כל ילדי הגנים בחיפה שנמחקו.
תארו לעצמכם שמדי שבוע שומעים בחדשות על גן נוסף שנמחק כולו.

גם אם כולנו מסכימים שישראל תוקפת בראש ובראשונה פעילי חמאס, וגם אם ברור שלא מדובר בהרג מכוון של כלל האוכלוסייה — חשוב להכיר בעובדה שאנחנו הורגים מספר בלתי נתפס של בני אדם.
פתרון שמתבסס על הרג כל לוחם חמאס — במיוחד כשאין לו תוחלת מדינית, כי הוא לא מלווה ביצירת חלופה שלטונית — אינו מקדם את ביטחונם של אזרחי ישראל.
הוא רק מוביל להרג בהיקף מזעזע של חיי אדם שבמקרה הטוב הם נזק אגב תקיפת מטרה ראויה.

גם אם כל מטרה בפני עצמה הייתה מוצדקת, אסטרטגיה מדינית ומערכה צבאית שמובילים להרג נרחב כל כך של אוכלוסייה — מחייבים דיון ציבורי עמוק, הסבר ברור מצד מקבלי ההחלטות, וכובד ראש.
ההרג הזה לא עומד בפני עצמו: הוא מצטרף לרעב, להרס אדיר של תשתיות ומבנים, ולמחיר אנושי שקשה לתפוס.
טבח השביעי באוקטובר מצדיק הרבה מאוד צעדים ביטחוניים כדי להגן על אזרחי ישראל — אבל הוא לא מצדיק כל פעולה, ובטח לא בלי דיון.
העובדה שממשלת ישראל אינה עוסקת כמעט בכלל בשאלות סביב היקף הרג הילדים — היא תמרור אזהרה.
ואם תהיתם — לא. לא שכחתי את השביעי באוקטובר.

האם כל גבר צעיר בן 20 בעזה הוא מטרה לגיטימית?

אם כולנו מסכימים שילדים הם קו אדום, שווה לשאול: האם כל צעיר בן 20 בעזה הוא מטרה לגיטימית?
ואם לא — מה הסיכוי שהוא ייהרג, רק כי הוא גבר, צעיר, ונמצא במקום הלא נכון?

קצב ההרג ואובדן המצפן

לאורך כל המלחמה, כולל בימים אלה, קצב ההרוגים מהתקיפות של צה"ל עומד על עשרות ביום — ובתקופות מסוימות אף מאות. למעט בזמן הפסקות אש.
הדיבור על "לחץ צבאי" כהסבר או הצדקה — פשוט לא מחזיק מים יותר. קשה לקחת אותו ברצינות.
יותר מזה — התקיפות הללו מעלות חשש כבד לגורל החטופים.
ובמקביל, מתבהר שהממשלה כלל לא פועלת לייצר חלופה שלטונית לחמאס. היא רק משמרת את הדיבור על חשיבות הלחימה — כדי להסתיר את חוסר המדיניות מאחורי מסך עשן ביטחוני.

כפי שנטען כאן בפתיח, הפעולה הצבאית לבדה אינה כלי רלוונטי למיגור שלטון חמאס, ממש כמו שמעצרי משתמטים לבדם אינם פתרון רלוונטי להביא לגיוס חרדים.
נוסף על כך, גם במובן הצבאי הפשוט מובן מאליו שהתועלת השולית של המטרות היום נמוכה יותר מאשר הייתה בהתחלה.

כמו שנאמר כבר בפתיח — פעולה צבאית לבדה לא יכולה למגר את שלטון חמאס, בדיוק כמו שמעצר משתמטים לבדו לא יכול להביא לגיוס חרדים.
גם מבחינה צבאית גרידא, ברור שהתועלת השולית של המטרות היום נמוכה בהרבה ממה שהייתה בתחילת הלחימה.
בפועל, אנחנו הורגים עשרות בני אדם ביום — רובם נפגעים לא ישירים, שנפלו כ"נזק אגבי" בדרך לתקיפת המטרה.
והכול קורה בזמן שהתועלת, גם הצבאית וגם המדינית, הופכת לשולית.
התקיפות מסכנות את חיי החטופים, מערערות את הסולידריות הישראלית, ופוגעות ביכולת להחזיק צבא עם.
ככל שמותחים את החבל מול הציבור הנושא בנטל — בלי לשתף, בלי להסביר, בלי אחריות — כך עולה החשש שצה"ל יהפוך מצבא העם לצבא של חלק מהעם. זה כבר סיכון ביטחוני אמיתי.

האם ההרג הרב נלקח ככורח המינימלי הנדרש כדי להסיר את שלטון החמאס? בואו ניזכר בכמה ציטוטים של נבחרי ציבור:

שר האוצר, השר במשרד הביטחון וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ' אמר:
"אין חצי עבודה. רפיח, דיר אל-בלח, נוסייראת — השמדה מוחלטת. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים' — אין מקום מתחת לשמיים." הציטוט (ynet), שנאמר בהקשר של פעולות צבאיות בעזה, לא מבחין בין לוחמים לאזרחים— ולא נראה שזה במקרה.
סמוטריץ' אף הוסיף לאחרונה: "משמידים את מה שעוד נשאר מהרצועה פשוט כי הכול שם עיר טרור אחת גדולה." (מעריב)

השר "לביטחון לאומי", איתמר בן גביר: "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס." (N12), וגם "להשמיד, לנתץ, להכרית, למחוק, לרסק, לנפץ, לשרוף, להתאכזר, להעניש, להחריב, למחוץ. להשמיד" (סרוגים)

שר המורשת, עמיחי אליהו, סבר כי גם אטום זו אפשרות, והפגין תפישת עולם לפיה אין לרחם על אף אחד בעזה, גם לא על תינוק בן יום. בעצם, הוא ממש אמר זאת: "אין חפים מפשע בעזה, כולם תומכים בחמאס בדרך זו או אחרת."

ח"כ יצחק קרויזר: "את רצועת עזה צריך לשטח ולכולם יש גזר דין אחד והוא מוות" (כאן)

חבר הכנסת צבי סוכות אמר לאחרונה כי "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולאף אחד לא אכפת." (אופירה ולוינסון). היו בטוחים שיש מי שראה את המשפט הזה, והמשיך בסדר היום, מבלי להזדעזע.

השר דיכטר אמר כבר בנובמבר 2023: "אנחנו עושים עכשיו את נכבת עזה 2023" (מאקו)

ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד: "לשרוף את עזה. מי שנשאר שם — לחסל" (ynet)

ח"כ משה סעדה מהליכוד: "אין לי בעיה שהילדים בעזה ימותו" (סרוגים)

בכנסת התקיים ב 8/5/2025 דיון בנושא המשבר ההומניטרי ברצועת עזה. במהלכו העירה ד"ר שרון שאול מעמותת נתן, העוסקת בסיוע הומניטרי בעולם, הערה אנושית ובסיסית, לכאורה מובנת מאליה: "אני חושבת שגם כל מי שיושב מסביב לשולחן הזה לא מעוניין שילד שסובל לא יכול לקבל משככי כאבים או טיפול רפואי מינימלי". ח"כ עמית הלוי (ליכוד) קטע אותה בכעס: "אני לא בטוח שאת מדברת בשמנו שאנחנו רוצים לטפל בכל ילד ובכל אישה, אני מקווה שגם את לא עומדת מאחורי המשפט הזה. כשנלחמים מלחמה עם קבוצה מהסוג הזה, ההבחנות שקיימות בעולם רגיל לא קיימות". שרון לא ויתרה: "אני מקוה שגם אתה לא מעוניין שילד בן 4 שנקטעה ידו לא יקבל משכך כאבים, אני מקווה שגם לך יש את האמפתיה הזו". ח"כ לימור סון הר מלך (הציונות הדתית) בחרה לתקוף. "הטיפול היחיד שצריך לתת פה זה לך", היא אמרה והצביעה לעבר שאול. (הארץ) 

לא מצאתי אפילו ציטוט אחד של צדיק בסדום הקואליציה שמדבר על הצורך לצמצם את הפגיעה וההרג באוכלוסייה — או לפחות מביע ייסורי מצפון על כך שלדעתו נגזר עלינו לפעול בצורה כה אכזרית בשם הביטחון.

עשרות אנשים נהרגים כל יום כחלק ממדיניות מדינת ישראל. זאת תוך שימור חמאס כישות השלטונית בעזה גם יותר משנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה. עד כה, לא נראה שום ניסיון רציני להחליף את חמאס בישות שלטונית אחרת.
במקביל, ממשיכים לסכן בפועל את חייהם של החטופים.

אנחנו חיים תחת שלטון שלא רק שאינני מזדהה איתו — אני מתבייש בו. לא מדובר ב"מחלוקת פוליטית לגיטימית", אלא בתחושת ניכור עמוקה.

תחושה שהממשלה לקחה את השלטון — ומנצלת את המסגרת הדמוקרטית כדי לפרק אותה מבפנים. והיא עושה זאת תוך רמיסה של ערכים שהיו אמורים להיות חוצי-מחלוקת — כולל קדושת החיים.

יאיר גולן ומצבנו בעולם

יאיר גולן בחר מילה לא מוצלחת — "תחביב" — ועורר כעס רב.
אחת הטענות הנפוצות היא שהאמירה הזו תפגע במעמדנו בדעת הקהל העולמית וביחסים מול מנהיגים זרים.
אבל זו טענה מגוחכת, כשזוכרים את עשרות הציטוטים הקיצוניים שנשמעו מפי שרים וחברי קואליציה.
ממשלה שמתבטאת כך שוב ושוב מוכיחה לא רק זלזול בתדמיתה בעולם — אלא גם פגיעה חמורה במוסר — היהודי או האוניברסלי.

אחרי שהבנו שאמירתו שולית בהשפעתה על מצבנו העגום בעולם (שהוא כשלעצמו עוד כשלון אדיר של הממשלה), אולי כדאי גם להזכר בכמה עובדות:
1. כמעט בכל יום במהלך שנה ושמונה חודשים שחלפו מפרוץ המלחמה, נהרגו ילדים בעזה מפעילות ישראל.
2. מדובר במלחמה הארוכה בתולדות ישראל.
3. מטרות המלחמה הרשמיות לא הושגו. אף לא אחת מהן.
4. שרי ממשלת ישראל לא התייחסו כלל לבעייתיות בהרג ילדים מעצם היותם ילדים. להפך.
5. שרים בממשלת ישראל מעריכים שהמלחמה תמשך עוד זמן רב (שנה ויותר) ומבקשים להעצים את הפעולות, ואיתן את הפגיעה בכלל האוכלוסיה.

נניח לרגע שהשרים היו מאמינים שהדרך למיגור שלטון חמאס היא בהפעלת הפטיש הצבאי לבדו. אפילו בתרחיש זה היה עליהם לוודא כי אזרחי המדינה, רובם המכריע, משוכנע בצדקת הדרך (ולא רק במטרה). הממשלה הנוכחית לא פועלת להבטחת האמון של המשרתים בה. בסדיר, במילואים, בקרב משפחותיהם. ממש להפך.

נדמה כי לא את מיגור שלטון החמאס הם מבקשים, אלא להפך – התמשכות הלחימה.
נדמה כי לא את שחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי הם מחפשים, אלא להפך – שחרור הלחץ בנושא החטופים מכתפי נבחרי הציבור, תוך כדי יצירת שסע בעם והצגת הנושא כפוליטי.
כך גם לא מניעת פגיעה עתידית בישראלים מניעה אותם. גם לא הפגיעה הקשה בתדמיתה של מדינת ישראל — תדמית של מדינה שמרגילה את העולם להריגת ילדים — היא שמטרידה אותם.

הבעיה האמיתית עם יאיר גולן הייתה שהוא העז להציב זרקור על ההרג היומיומי של ילדים — הרג שמתרחש תחת אחריות הממשלה הנוכחית, תוך כישלון מתמשך בהשגת מטרות המלחמה.
זה לא נובע מכובד אחריות — אלא מבריונות.

אם הממשלה לא פועלת מתוך אדישות או בריונות — שיסבירו.
ואם כן — איך זה לא נמצא בלב השיח הציבורי?
איפה השאלות הנוקבות המעמידות נושא כה מהותי על סדר היום. 

צה"ל של כולם — או של מי שנשאר?

בתחילת המלחמה, הנופלים בצה"ל הגיעו מכל שכבות העם. חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, ערים ועיירות פיתוח, קיבוצים ומושבים.  

למעט חרדים וערבים — כולם.

(גרף עדכני או פילוח לפי רצונכם תוכלו למצוא בדשבורד המלחמה כאן)

היה ברור אז, ועדיין ברור גם עתה, כי יצאנו למלחמה צודקת.

אבל ככל שהמלחמה מתארכת — ומתנהלת בלי כיוון ברור או אסטרטגיה גלויה — משהו משתנה.  

היום, הקו הקדמי מאויש באופן ניכר יותר על ידי לוחמים שמגיעים מקבוצות שתומכות בקואליציה.  

זה לא במקרה. זה תוצר של עייפות, ניכור, ושל תחושה קשה בציבורים שלמים — שהם לא שותפים להחלטות, אבל נדרשים לשלם את המחיר.

צה"ל תמיד היה "צבא העם". אבל כשהמלחמה נתפסת כמבוי סתום פוליטי, וכשממשלה אחת מחליטה — וקהילה אחת נלחמת — צה"ל עלול להפוך לצבא של חלק מהעם.  

זו לא רק בעיה מוסרית — זו סכנה לביטחון הלאומי.

אז מה נשאר לנו?

הכוח שלנו אינו בהפעלה של כלי אחד בצורה קיצונית. זה לא נכון ולא יעיל — בגיוס משתמטים או בהחלפת שלטון של ארגון טרור.

הכוח שלנו, גם מול עזתים וגם מול חרדים, לא נבחן רק ביכולתנו לאכוף את מה שנראה לנו צודק — אלא ביכולתנו לשאול מתי, איך ולמה אנחנו עושים זאת. ובאומץ לעצור — כשזה לא באמת משרת אותנו, אפילו אם זה מרגיש "נכון".

הכוח שלנו לא נמדד רק במידת הדיוק של הפצצה — אלא בשאלה כמה חיים אנחנו מוכנים להקריב גם כשזה לא הכרחי. כשאנחנו נדרשים להצדיק את המוות — גם של ילדים — בשם הביטחון, ראוי שנשאל גם מה ישאר מאיתנו אם נאבד את מה שבכלל הפך אותנו למדינה ששווה להילחם עליה.

קרוב ל 600 ימים מפרוץ המלחמה, עשרות אנשים נהרגים בידי ישראל מדי יום בהחלטה מדינית חסרת כל תוחלת, עשרות חטופים עדיין מופקרים על ידי אותה החלטה ואותה ממשלה. ממשלה הפועלת באופן שסותר את הערכים שעליהם חונכנו — ערכים שהיו אמורים להיות משותפים לכולנו.

לא קל לעצור ולשאול שאלות בזמן מלחמה. אבל דווקא אז — השאלות האלה שומרות עלינו כחברה, כצבא, וכמדינה שראוי להילחם למענה.